וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה׃ (פ)
און עס איז געװען, װי דער [בײזער] גײַסט פֿון גאָט איז געװען אױף שָאולן, אַזױ פֿלעגט דוד נעמען די האַרף און שפּילן מיט זײַן האַנט, און שָאולן פֿלעגט אָפּגײן, און אים פֿלעגט בעסער װערן, און דער בײזער גײַסט פֿלעגט זיך אָפּטאָן פֿון אים.
ביאור יש"ר
ורוח אלהים מרחפת על פני המים. שם רוח נאמר על כל ענין מתפשט ומרחיב עצמו וע"י כן פועל בדבר זולתו, ונגזר מן ורוח לשאול (שמואל א' י"ו כ"ג), ולכן הושאל על האויר היסודי הנושב, לפי שמתרחב ופועל דבר בדבר, וכן נופל על כח מתפשט בנשמת האדם שפועלת על ידו פעולותיה כמו ועבר עליו רוח קנאה (במדבר ה' י"ד), ומטעם זה הושאל כאן שם רוח על הכח האלהי הגדול שבו תיקן פרטי הבריאה, ואמר שהכח העליון הזה התעסק תחלה ופעל במים לתקנם, כי קודם שיתקן את היבשה היה צריך לתקן את המים שהיו מכסים אותה, ולכן היתה התחלת התיקון במים ע"י ההבדלה בין מים למים, וע"י הציווי שיקוו המים אל מקום אחד, שכל זה נעשה ביום השני, ואח"כ תיקן את הארץ:
פירוש מהרז״ו
שובע שמחות. תנחומא כאן ישראל שמואל ב' כ"ג והנעימות שלו היה בכנור וכמ"ש ש"א סוף ט"ז ולקח דוד את הכנור ונגן בידו והנעימה מביא שמחה:
ביאור יש"ר
הרוחה, כמו ורוח לשאול (שמואל א' ט"ז כ"ג), והוא הפך הצרה והצוקה, והענין כי כאשר סרה המכה הסובבת לו יגון, רָוַח לבו והחליף כח ושב לרשעתו הראשונה, וכאן לא נכתב ויחזק לב פרעה, המורה על חזקתו הטבעית, כי באמת נרפה עתה לבבו מחזקתו הראשונה כי מכת הצפרדע הכניעתו מאד, אלא לפי שלבו מלא הוללות וסכלות, בסור המכה עלו מחשבות און והכבידו לבו ומנעוהו משלח את ישראל וזה טעם והכבד את לבו: